עיר מקלט - 2010

אהוד בנאי כותב:

באופק נוצצים האורות הרחוקים לשם אני אגיע בכוחותי האחרונים ואת חכי בפתח והדליקי את האור

בן אדם חוזר אלייך מן הכפור קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר כי את, כן את, תהיי לי - עיר מקלט

יניב וייסה בצילומיו נע על ציר הזמן שבין זכרון העבר, דרך ההווה ועד מציאות עתידית שעלולה (או לא) להתקיים. אנו צוללים לעולם רגשי, כזה המעורר בנו זכרונות מאסונות עבר אך במקביל מייצר תחושות לא נוחות לגבי ההווה והעתיד.

ויסה מסביר: "פעולת הצילום מנציחה רגע ומקום שקיימים היום, אבל אף אחד אינו יודע אם יהיו קיימים מחר, עוד שנים ואפילו עוד דקה. הצילום מנציח רגע שהפך כבר לעבר ואותו אנחנו לוקחים איתנו למסע אל העתיד. רגע אישי ופרטי שיכול לעורר תגובה ריגשית אצל אדם אחר בלי קשר למקום הספציפי."

תחושות לא נוחות של מנוסה ונטישה מלוות אותנו כאשר אנו צופים בדימויים. החיבור לתקופת השואה הוא לא מקרי ומייצג את הצורך שלנו, כעם, במקלט מאלה המחפשים להשמידנו.

וייסה: "בחרתי לצלם את הדימויים (בשחור לבן) בחוסר פוקוס מוחלט, כדי לנתק את הנוף המצולם מזהותו ומיקומו. הדימוי מורכב מאוסף של גוונים וצורות שמעבירות את הדימוי למימד אחר שאמור להפעיל אצל הצופה את מערכת האסוציאציות והרגשות האישית שלו. הדימויים יכולים להיות בסיסי צבא נטושים בישראל או בכל מדינה למודת מלחמות, מחנה עבודה או השמדה בפולין או אולי באוקראינה. אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב אל אותם מקומות חסרי חיים, מקומות שעצר בהם הזמן ומחפש בהם שרידים של זיכרון ומידע על אנשים וזמנים שנשכחו. אני מנסה למצוא סיפור מאחורי המבנים המיותמים ומוצא את עצמי חולם בהקיץ, מפעיל במוחי תסריטים מתוך סרטים וספרים, אסוציאציות שואתיות ופחד תמידי מהשמדה. אלו מתערבבים יחדיו ויוצרים סיפור ומציאות חדשה."

אך עם בואנו למדינת המקלט שלנו, נוצרה מציאות מסביבנו, שבה אנו הם אלה המייצרים אצל אויבנו את הצורך במקלט. וזה, בתורו, מוביל אותנו לחפש מקלט מהם. המקלט המדיני הפך למקלט פיזי. מנרדפים הפכנו לרודפים ונרדפים שוב. במעגל אין סופי של השרדות אנחנו תמיד נמצאים רגע לפני חורבן נוסף. רגע לפני נטישה. כמו בעבר, כך בהווה ואולי גם בעתיד: הרצון למקלט אינו מוגבל רק לקולקטיב אלא גם לפרט. לאיש הבודד שנסיבות חייו אינן משאירות לו אופציה אלא לחפש מקלט.

בריחה, כמיהה לחום, רצון לשקט וחזרה הביתה. אבל מהו הבית? ומה משמעותו אם אנו נאלצים לחיות את חיינו במנוסה או כאשר אנו נתונים בו לאלימות והתקפה? האם נועדנו לבלות את חיינו מתחת לאדמה? להתחבא מתחת למיטה?

"העבודות עוסקות בצורך לפרוץ את אי הוודאות הקיומית שחוללה חוויה מתמשכת. חוויה טראומתית של אובדן"

המקלט שלנו הוא מקלט מדיני אבל הוא גם מקלט פיזי. הוא מקלט מהעמדה לדין אבל במקביל הוא גם הסיבה שבגללה אנו זקוקים למקלט. הוא שם אותנו בין פטיש לסדן, בין עויינות חיצונית לבין העויינות שאנו מייצרים מהיותנו פה. מקלט מאלימות שמונעת מאיתנו לחיות את חיינו בבטחון. המקלט הינו גם החיפוש האין סופי אחר השקט המיוחל, המקום בו נוכל לחיות בשלום, מעל פני האדמה, בלי שנצטרך לפחד שיהרגו בנו. או עד אז נחייה בגלות בארצנו. נחייה בעיר מקלט.