ספיח - 2010

ספיח

מאת יהודית מצקל 

עמרי שפירא יצא למסע בעקבות העבר של משפחתו, אל העבר של התרבות היהודית ושורשיה במזרח אירופה. המסע החל כמסע של סקרנות אישית ורצון להכיר את המורשת המשפחתית ואת שורשיה של תרבות יהודית עשירה. זהו גם מסע של היכרות ולמידה את ארון הספרים היהודי.

אוקראינה של המאה ה-21 אינה אוקראינה של סוף המאה ה-19. תהפוכות רבות עברו על מחוזותיה: הכיבוש הנאצי ומלחמת העולם השנייה, ההתנתקות מ"אימא רוסיה" ואסון צ'רנוביל, שגרם לכאב ולפצע שהחלמתו תיתכן אולי רק בעוד כמה דורות. ההתנתקות מרוסיה הביאה עימה מהפכה פוליטית, מחשבתית ולאומית ושיבה לחיק הדת של העם האוקראיני: רחובות וערים קיבלו שמות של גיבורים לאומיים (מהם שונאי ישראל) והשפה האוקראינית שולטת ברחוב. המסע של שפירא הפך לחיפוש ומפגש עם שרידי מסורת תרבותית יהודית עשירה.

"לימודי הספרות וההיסטוריה, לצד הדימויים הטלוויזיוניים והקולנועים ותמונות מהעבר, הדהדו בראשי ככל ששקעתי בהכנות לנסיעה ובמחשבות על צילום. בהיותי מבית שבו ההיסטוריה והתרבות היהודית הנם מן השגרה - דמותו של היהודי "משם" והחיים היומיומיים בשטעטל, שתוארו בספרות ובאמנות, קמו לתחייה בדמיוני."

שפירא יצא למסע חיפוש אחר העיירה היהודית, השטעטל, כפי שתוארה בסיפוריו של שלום עליכם או בציוריהם של מארק שאגאל והרמן שטרוק, או בכתביו של יצחק בשביס זינגר.

תושביה היהודים של אוקראינה חיו 'בתחום המושב' ( 1791-1917), בעיקר בעיירות וכפרים, תחום שבו היו רשאים לגור, אך לא לעזוב. ממודרים מ'רוסיה - הקדושה', חיים בצפיפות גדולה ומתפרנסים בעיקר מרוכלות ומסחר (ב"טוביה החולב" מיטיב שלום עליכם לתאר הוויה זו). תנאים אלה היוו את הזרז לקבלת ואימוץ יסודותיה של תנועת ההשכלה היהודית (זו שקמה בברלין בסוף המאה ה-18 על ידי מנדלסון), ואת הולדתו של "היהודי החדש". היהודי שאינו מבדיל עצמו מסביבתו, מאמץ לבוש בעל סממנים חילוניים יותר, צמא הדעת והלימוד, מעבר לידיעת התורה והתפילה.

כאן באוקראינה נפגשו שתי ישויות יהודיות: זו של היהודי החדש, החילוני והמודרני, וזו של החסיד בנוסח הישן. כאן קמה תנועתו של רבי נחמן מברסלב, וכאן גם צמחה התנועה הציונית. באוקראינה חיו להן זו לצד זו, לאורך דורות, תנועות יהודיות השונות במהותן, מקדשות ערכים שונים, אך חולקות עבר ומסורת וגורל משותפים: "המקום בו נפגשו שתי הישויות היהודיות הללו הוא מקום מסתורי בעיניי."

התערוכה מספרת את סיפור מסעו של שפירא במחוזותיה של העיירה היהודית באוקראינה, מסע החולף בין דפי ההיסטוריה היהודית הלאומית והאישית: "במהלך המסע הגעתי לז'יטומיר לבית בפרבר 'העצים' אותו מתאר ח.נ. ביאליק בשירו "פרדה". עצרתי במקום מושבה של חסידות סדיגורה, בארמונו של הצדיק ישראל מרוז'ין ובניו, בסמוך לעיר צ'רנוביץ. בדרוהוביץ' תרתי אחר בית הכנסת המופיע בציורו המפורסם של מאוריציו (משה) גוטליב 'יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים' (1878-מוזיאון ת"א) וחלפתי על פני ביתו של ברונו שולץ הסופר היהודי – פולני הידוע ("חנויות הקינמון"/ "בית מרפא בסימן שעון החול"). בעיר אודסה שלחוף הים השחור, שבה תססה שפת היידיש, בה נוסד העיתון העברי הראשון "המליץ" והתגבשה תנועת ההשכלה. ראיתי כתובות של גדולי המלומדים והסופרים הציוניים. לימים הפכה למעוז חשוב של התנועה הציונית. הגעתי לאומן, למחוזו של רבי נחמן מברסלב, 'נחמן מאומן', מייסד חסידות ברסלב, שחסידיו עולים בהמוניהם מדי שנה לפקוד את קברו וממלאים את העיירה האוקראינית הרדומה, בצלילים של מוסיקה מזרחית ובדמויות של יהודים שכמותם לא הכירו האוקראינים מעולם." ולא נזכיר את הגרפיטי המפורסם ש"מקשט" כל חלקה טובה ומדבקת פגוש ברחבי הארץ.

תצלומיו של עמרי שפירא נוגעים - לא נוגעים בקצות העצבים של הזיכרון התרבותי הקולקטיבי הישראלי. כל שם מעלה עמו סדרות של הדהודים שבין דפי ספרי השירה והספרות שלנו. וכדברי שפירא עצמו: "ההבנה איפה ואיך נבנתה התרבות, היכולת לחוש ולהרגיש את הסביבה בה היא צמחה, הרצון להביא את הדברים הללו לאנשים שאולי איבדו עניין בעבר המשותף, להעלות את המודעות לארעיות שבאימפריות הקמות ונופלות לאורך ההיסטוריה. אך גם להראות כי מה שאבד עשוי לצמוח מחדש, בשינוי מקום וצורה – אלו הם בעיניי נושאים ראויים ליותר ממחשבה העולים מתערוכתי".

תערוכתו של עמרי שפירא, כך אני מאמינה, היא רק מתאבן למסע ארוך יותר שאולי יושלם רק בעתיד. ואחרון חביב למחשבה: עוד אומרים ומפנים אצבע על אמניה הצעירים של ארצנו באשמת אסקפיזם... (!)

"ספיח" – סיפור לבני הנעורים מפרי עטו של חיים נחמן ביאליק.